היפוך תפקידים בין הורים לילדים - התבוננות קלינית

המפתח ליחסים בריאים נמצא אצלך

בפוסט קודם כתבתי על מחקר שעסק בחוויה של צעירים עולים כילדים ש"עבדו מאוד קשה" כדי לטפל בעצמם וגם בהורים שלהם. בפוסט הזה ארצה לקחת את הדיון ממקום אקדמי למקום יותר טיפולי/קליני. בקליניקה אני פוגשת מטופלים שממשיכים להיות מעורבים (מידי) בחיי ההורים שלהם גם 30 שנה אחרי העליה. לא מדברת כאן על הורים מבוגרים מאוד, חולים, סיעודיים ועוד. מדברת על הורים שחיים באופן סביר לגמרי, יודעים עברית, עובדים. אבל יש נקודה בה מערכת היחסים שלהם עם ילדיהם הבוגרים כאילו נתקעת – בעיקר סביב עניינים ביורוקרטיים והתמודדות עם הממסד, או בהחלטות גדולות. ההורה, שלפעמים בדברים אחרים נחווה כמאוד סמכותי, אפילו כוחני ושתלטן, הופך להיות חסר אונים ורואה בילד הבוגר שלו מקור לישועה: "תגיד לי מה לעשות, תתקשר, תכתוב מכתב" ועוד. אפשר לשאול: למה לא לעזור להורים כשהם זקוקים לעזרה? התשובה הפשוטה היא: בטח, חשוב לעזור. אבל, אני מניחה שמי שישאל את השאלה הזאת לא חווה את התקיעות שעליה אני מדברת. אצל אלה שכן חוו, בקשות מסוג זה מהוות טריגר חזק מאוד, מקפיצות את החוויה של ההורה התלותי והלא מתפקד, מתפרשות כהעברת אחריות, כמעמסה גדולה שהם צריכים לשאת בה. ז"א, הענין הוא לא בקשת העזרה כשלעצמה, אלא המשמעות הסובייקטיבית שמיוחסת לבקשה זו. הבקשה "זורקת" את מערכת היחסים בין הילד להורה אחורה, למקום בו הילד מרגיש שאין לו הורה, שנכפה עליו להיות הורה לעצמו, לאחיו ואחיותיו, להורים שלו, לסבים וסבתות שלו – לכל המשפחה. ומהנקודה הרגישה הזאת מגיעות מגוון של תגובות, רובן בעייתיות: לעזור להורים תוך הרגשה של קורבנות וחוסר ברירה, לעזור להם תוך ביטויים של כעס ואקטינג אאוט, לא לעזור להם – שיסתדרו לבד, לעשות הכל כדי לא למצוא את עצמך מבקש עזרה ועוד. כל בחירה כזאת תמיד מלווה במטען רגשי, בשיח פנימי או חיצוני כואב, באכזבה ואשמה. הרבה מאוד פעמים ניסיון לדבר עם ההורים לא ממש עוזר. הם לא מסוגלים לקחת צעד אחורה ולהתבונן במערכת היחסים עם הילדים ממקום נייטרלי (כי זה באמת קשה) והשיחות מסתכמות ב"אני גידלתי אותך ואתה אפילו לא מוכן לעזור לי"/ "לא צריך – אמצא אדם זר שיהיה מוכן לעזור"/ "לא ככה חינכנו אותך". בטיפול, אנחנו מנסים להגיע להבנה שלמרות שחשוב לדבר עם ההורים, לא תמיד שיחות כאלה יעזרו. המטרה היא לא לשכנע את ההורים, לא לגרום להם לראות את מה שהם לא רואים, אלא לפתח יכולת פנימית לפעול כמו שזה נכון עבור המטופל עצמו. למשל, לעזור כי הוא באמת רוצה לעזור ולא כי הוא פוחד להרגיש אשם. או לא לעזור ולאפשר להורים להתמודד לבד – לא כי הוא כועס עליהם אלא כי הוא מרגיש שזה הדבר הנכון ברגע זה. בגלל שאני צופה תגובות בסגנון של "הם עזרו לנו, ואנחנו חייבים לעזור להם", רוצה לחדד. חשוב מאוד לעזור להורים – הלוואי שכולם יעזרו, השאלה מאיזה מקום פנימי זה נעשה. עם המטופלים שלי אני שואפת להגיע למצב בו הרצון שלהם לעזור יבוא מתוכם, ולא מתוך שיקול חיצוני של "איך אימא שלי תגיב". המפתח להחלטות שלנו אמור להימצא אצלנו, לא אצל האחר. ברגע שהוא נמצא בידיים של אנשים אחרים, אנחנו לא פועלים באופן חופשי, ואז גם לא יכולים לקחת אחריות על הצעדים שלנו. למשל, בחורה צעירה עוזרת לאימא שלה בהחלטות כלכליות חשובות. לא כי היא רוצה לעזור לאימא שלה, לא כי באמת אכפת לה, אלא מתוך חשש שאם היא לא תעזור – אימה תיפגע (וכמובן זה כבר קרה בעבר). היא מרגישה שמופעל עליה לחץ, שכופים עליה את העזרה. היא תמיד תעזור, אבל בדרך – תכעס על האימא שהיא לא מסתדרת לבד, על זה שכשהיא עצמה זקוקה לעזרה – האימא לא עוזרת, על זה שההורים של כל החברות שלה מסתדרות מצוין. התקשורת עם האם תהיה עוקצנית, תהיה הרבה תוקפנות בשיחות ביניהן. כי המפתח לשאלה "למה אני עוזרת לה?" נמצא אצל האם.יצא ארוך, אז לסיכום – מצב של חוסר אונים הורי לוכד גם את ההורים וגם את הילדים, ולפעמים לוכד אותם לשנים ארוכות קדימה. הכניסה למצב הזה היא באחריות ההורים, אבל היציאה ממנו – באחריות הילדים הבוגרים. אם הילדים יצפו שההורים יהיו אלה שיגאלו אותם מהמלכודת, שום שינוי לא יקרה. השאלה היא תמיד: מי מחזיק במפתח?